אף פעם לא היתה לי חברה ערבייה. אף פעם לא הייתי ממש קרובה לאנשים ממוצא ערבי. ברור שאני שמאלנית. ברור שאני מכבדת אנשים באשר הם וכו׳ וכו׳. כל זה טוב ויפה ושכלתני.
כשיצאתי לסוג של שבתון שבו אני עדיין נמצאת, אחרי הטיול למחוזות השמש שלא פתר את כל מצוקותי, החלטתי להתנדב. רציתי לעזור, אבל גם רציתי לקבל. ברור. להיות גם חלק מהסיפור של מישהו אחר. להתקרב ככה אל עולם אחר, לצאת קצת מהמטר המרובע של עצמי.
לא ציפיתי למה שקרה. יצרתי קשר עם ארגון הפליטים בעיר מגורי בהולנד. הם חיפשו בין השאר מאמנים לתמיכה אישית בלימוד השפה ההולנדית. בשיחה עם הרכז התברר שאוכלוסיית התלמידים מורכבר בעיקר מסורים ואיריתראים. הסברתי שאני ישראלית וביקשתי שיבדוק בכל מקרה אם התלמיד המיועד לא מתנגד לעבוד עם מורה ישראלית. באיזשהו מקום יש בי פחד ו/ או דעה קדומה.
אחרי כמה שבועות פגשתי לראשונה את נוואל ואת בעלה חסאן. ההולנדית של נוואל היתה עוד ברמה מינימלית, ובכל זאת הצלחנו לתקשר והיא סיפרה לי על חמשת ילדיה, על כך שהגיעו מאיזור העיר הוֹמס שהוחרבה כליל ועל כך שהיא היתה רוצה בעתיד לעבוד, אולי כעוזרת למורה או גננת.
נוואל הרשימה אותי מיד. למרות רמת ההשכלה הבסיסית שלה – בשנת הלימודים הראשונה היא ובעלה למדו את האלף בית הלועזי לראשונה בחייהם – היא אישה חכמה ומלאת סקרנות, עניין, הומור וחיים. למרות חמש שנות המלחמה שעברו עליה ועל משפחתה, היא חמה ובוטחת, חזקה ואופטימית.
אנחנו נפגשות בביתה פעם בשבוע. משוחחת על הא ועל דא, שותות תה, טועמות את עוגיות המעמול שהכינה, או הבקלווה, או לפעמים דווקא קובה או קישוא ממולא. הרבה משיחותנו נסבות על מזון, בישול, מוצרי בריאות וכדו׳. היא מפתיעה אותי בידע שלה שנובע ממסורת כפרית, ומקביל לשלי, שנובע מקריאה וחשיפה לחנויות טבע. מלבד זאת כמובן עובדות על שיעורי הבית, אני עוזרת לה ללמוד את השפה וגם למצוא את דרכה בעבודה על מחשב, להתחיל לנהל יומן, להפוך אולי לאדם יותר מערבי.
וברגשות מעורבים. כי יש בה משהו נקי וטהור. היא ומשפחתה חיים עדיין יותר בתקשורת אמיתית במקום בתוך הטלפון, הם אוכלים פשוט ובריא, כשאני מביאה מתכון ממגזין, היא מייד מונה את המרכיבים שהיא רואה בתמונה לפני שהיא קוראת את הרשימה. היא חיה יותר בחושים ופחות על הנייר. אני משערת שבמהלך הבחינות ותהליך ההשתלבות בחברה המערבית בכללו, היא תאלץ לעבור שינוי ולהפוך לאדם קצת יותר וירטואלי. כרגע היא סופגת אינפורמציה במהירות מדהימה. אם רק לפני חודש דיברנו על תפוחים ואגסים, ילדים, משק בית, בישול וטיגון, כרגע היא מתמודדת עם מילים ארוכות וקשות כמו ondernemingsraad (מועצת עובדים) ו sollicitatiebrieven (מכתב נלווה לקורות חיים)...
ומלבד היותי המורה והתומכת, אני ישראלית ויהודיה. ומלבד היותה התלמידה והנתמכת, היא ערבייה, סורית ומוסלמית. האג׳נדה הזאת הכבידה עלי בהתחלה. כאילו משהו בי חשב שדרך הקשר הזה אוכל להשיג שלום במזרח התיכון. גם לה לקח קצת זמן להתרגל לעובדה שאני מבינה קצת ערבית, שאני מכירה הרבה מהמאכלים שלהם, שנוף מולדתי דומה לשלה, שגם לי קר כאן וחסרה לי שמש, שגם אני מדברת על ההולנדים בגוף שלישי ומבינה מצוין את תהליך ההסתגלות שלה וגם את המעבר משפה שמית לשפה גרמאנית.
זה דווקא מצא חן בעיניה, ויום אחד קיבלתי ממנה את המחמאה, שאני ׳קצת ערבייה׳. מבחינתי הקשר בינינו שונה לחלוטין מעם חברותי ההולנדיות, אבל גם מעם חברותי בארץ. אני מוצאת את עצמי פתאום יושבת איתה יד ביד, יש בינינו מין חום בלתי אמצעי שכנראה בא לה באופן טבעי ושואב אותי לתוכו בפשטות.
לקח לי קצת זמן להבין את האג׳נדה הזאת. אני תוהה גם מה הלך לה בראש. יום אחד שוחחנו על דת ואמונה. נוואל וחסאן מאוד מאמינים, ובכל זאת פתוחים ושייכים לדור הנוכחי. להרגשתי הם לא צרי מוחין, הדת לא מגבילה אתם, כך נראה, למרות שהיא לפעמים מפתיעה אותי בדברים שהיא לוקחת באופן מילולי, כמו מציאותם של ג׳ינים מתחת לאדמה, ואז אני באמת לא יודעת מה לאמר, חוץ מלציין באזני הילדים שזה אולי רק סמל, ולקוות שנוואל אולי כן יודעת, ואם לא, אז יום אחד תבין שלא כל דבר בדת יש לקחת פשוטו כמשמעו.
במשך השיחה הזאת היא פתאום סיפרה שהנביא מוחמד ציווה להתחבר עם כל אדם, גם עם נוצרים ויהודים. ושחברו הטוב היה יהודי. היא גם ציינה שבעיניה לא כל מוסלמי הוא בהכרח אדם טוב ושיש אנשים טובים בכל מקום ודת. אחרי השיחה החלטתי להראות לה את הסרטון של Prayer of the mothers בעצם לא הייתי בכלל בטוחה שזה רעיון טוב אבל זה בער בעצמותי.
אחרי הבית הראשון בעברית, בבית השני שבו הזמרת הפלסטינאית מתחילה לשיר בערבית, התחלתי לזלוג ונוואל הצטרפה. צפינו בכל הסרטון מחובקות ובוכות. מה שהיה מענין באותו הרגע זה שהיא היתה זו שניחמה אותי ולא ההיפך. היא חיבקה אותי וניגבה לי את הדמעות, כמו אמא טובה. כאילו הרגישה את הכאב שלי. ואני נדהמת. היא ה׳פליטה׳, היא עברה חמש שנות מלחמה, ובכל זאת, בין שתינו, היא החזקה. כי גם אני בעצם ניצולה, ניצולת הילדוּת בצל אמא שעברה שואה. וכך שוב מצטיירת לה בבירור הקארמה הזאת של המלחמות. איך היא לא נגמרת.
ואיך מה שהופך אותך לחזק זה חום ואהבה. לנוואל היתה אמא טובה וחמה ובוטחת. היא גדלה בחיק משפחה גדולה ואוהבת. וגם היא עצמה אמא נפלאה ואוהבת. היא מלאת בטחון באופן טבעי, בגוף. וזה ההבדל בינינו. למרות שאני לא קורבן באופן ישיר, נחסכו ממני החום והבטחון שילד צריך, דבר שיצר חסך רגשי. ובין שתינו, ברגע ההוא, היא היתה היציבה.
הרגע ההוא היה מין שיא ובאותו זמן גם נקודת שפל. היה לי קשה לחזור אליה. הרגשתי בושה. ואשמה. ופחד. כאילו חציתי איזה גבול שלא היה כדאי לחצות. ובכל זאת התאוששתי, ומאז כאילו האג׳נדה טופלה. החלטתי להישאר זאת שעוזרת לה להשתלב בחברה ההולנדית, ולא הישראלית שמנסה להשיג שלום עם הסורים. ברור שהישראליות שלי משחקת תפקיד, אבל עדיף שזה יהיה תפקיד של הזדהות עם שפה, הרגלי אכילה והתאקלמות.
נאוה ונוואל, חברוֹת. אני חשה אחווה שאין לי עם אף אדם אחר. אני אסירת תודה על הפגישה הזאת. איתה, אבל גם עם משפחתה המקסימה. כל בני המשפחה, אחד אחד, הם אנשים יפים ונעימי הליכות. הילדים מנומסים וחכמים. הבית מלא צחוק, חום ודאגה הדדית. זה כמו לצאת לרגע מן החברה ההולנדית הזאת, שנהיית יותר ויותר קרה עם השנים, מן ההתחשבנות היום יומית על כל פרט, ולהיכנס לעולם שונה לחלוטין.
המוכּרוּת של השפה יוצרת אצלי קצת תחושת בית: הילד שאומר, אִמי, והאחות הגדולה שקוראת לו חמודי, ויאללה רוּחְ בכעס מעושה ואוהב, ויאללה בּיי.. כל ההתנהלות שדומה קצת להתנהלות במשפחות ישראליות, אבל איכשהו עם יותר נימוס וכבוד הדדי.
ואני לומדת! גם ערבית, שבפיהם היא פשוט יפהפיה והייתי בהחלט רוצה ללמוד אותה יותר. גם עוּבדוֹת שלא ידעתי, למשל ששמות החֲדשים בערבית זהים לחודשים העבריים, או שהאישה שומרת את שם הנעורים שלה. מסתבר שיש לי הרבה דעות קדומות, חשבתי שהבעל קובע הכל! אצלם ממש לא. הם בעצם זוג מודרני, מבשלים יחד, מדברים על הכל, רובצים על הספה עם התה כשהילדים בבית הספר..
נכון שהיא תמיד עם המטפחת ואסור לה בשום אופן להיחשף לעיני גבר זר. היא מסירה אותה בבית ומגיפה את התריסים, וחבל לי, היא כל כך יותר יפה עם השיער החום הגולש. והעור שלה זקוק לשמש המועטת שיש כאן בהולנד! גם כך היא סובלת מחוסר בויטמין די. אבל זאת הבחירה מתוך האמונה, דבר שלא אוכל להבין, אבל מצליחה לכבד. וגם נכון שהוא יותר מחוץ לבית והיא יותר בבית. אבל זה קורה במשפחות מכל הסוגים והעמים. אין כאן שלילת זכויות או משהו דומה.
למרות שהמשפחה מקבלת חדשות רעות לבקרים, וכל חודש הם מאבדים קרובי משפחה וחברים, הם ממשיכים להיות חזקים וזקופים. שאלתי אותה פעם, איך את מתמודדת עם זה? והיא אמרה בפשטות, חסאן ואני הרבה עצובים, הרבה בוכים.
מפליא ומפעים. ה׳פליטים׳ האלה כל כך לא פליטים. כל כך לא אנשים ש׳נפלטו׳. הם אנשים מלאי רצון לעבוד, ללמוד, לתת, להשתלב, וכל זאת באהבה ובחן. אנשים יוצאי דופן. אנשים יפים. לכבוד הוא לי.
עדכון 21.4.2018
בינתיים נאוול עברה בהצלחה את כל חמשת המקצועות של הבחינה! לחסאן חסר עוד אחד אבל הוא קיבל עבודה ועובד פול טיים במקצועו כנגר וכולו אסיר תודה וקורן למרות הימים הארוכים ותנאי מזג האויר, ולמרות המשכורת המינימלית. לדעתו גם נאוול צריכה לצאת מהבית. דווקא הוא זה שדוחף אותה. ומה היא עצמה רוצה? על פרשת דרכים זאת אנחנו נמצאות כרגע. לעבוד? להתנדב? לעשות קורס? היא לא כל כך רגילה לתכנן דברים ובעיקר לא לרצות כל כך הרבה, כך נראה. אשריה, אני קצת מקנאה, אני רוצה כל כך הרבה ולעיתים לא מצליחה לנתב את ספינתי עמוסת הציפיות. תהליך מענין עם הקבלות וניגודים.
אני ממשיכה לבקר אצלם פעם בשבוע. הילדים פורחים ולפעמים אני משחקת עם בן החמש ולפעמים נותנת לבנות הגדולות שיעור אנגלית, מקשקשת עם התאומים המדהימים וכו׳. הצעתי גם שיבואו אלי לנסות כלי נגינה. בכל פעם מחדש אני מרגישה את החום והקבלה ללא תנאי שעוטפים אותי ברגע שאני נכנסת לביתם.
שישארו כך. ושנלמד מהם.
© נאוה בנימיני 2017, 2018
